Блог

רק תיזכר, גם תחת עול כְּשָׁלֶיךָ,
כשכוחך יימוג
וייגמר,
בְּרֹךְ של רגע, בריחו של לחם,
בקול רחיים
ואורו של נר.

2025

מימי בראשית
המקום עוד עומד בעינו
מול קולות רועמים,
על חומה שבוקע בה סדק,
וגניחה חרישית
מהדהדת בגיא בן הינום:
אלמלא רחמים,
מי היה מחפש את הצדק?

2025

עוד נמה עיר, עוד שמש מהססת,
ולשבריר שנייה מתערבבים
קולות של שחרית מבית הכנסת,
רשרוש עלים ונביחות כלבים,

ואפלולית דוהה ומצטמקת,
וצל רוטט, ושקט מתרחב,
ואור נבוך, והבטחה חומקת
ליום חדש של חסד וכאב.

2025

נותרו שניות
לגעת ולקטוף את
פריה הדל של אדמה כחושה.

נותר לחיות
על זמן שאול מתופת,
בין שמי ברזל לארץ נחושה.

נותר עוד סוד
בניצנו של פרח
בשדה קוצים שרוף באש זרה.

נותר לצעוד,
כי עוד רבה הדרך,
הדרך אל הבית, חזרה.

2024

שוב ניצבת חשיכה מול הדלת.
שם תינוקת. היא בוכה,
מבוהלת.

תיבתה – פיסות של בד, קש וגומא.
מי שלח אותה לבד
התהומה?

כה קטנה, וכבר ידעה קור ופחד.
נאחזת בידיי,
מתייפחת.

לערסול וצעידה רעבה את,
במשפט שלי עדה
ותובעת.

לא אראה שיום חדש כבר הגיע -
רק אשיר לך, ואלחש
וארגיע.

אשמרך מכל משמר עד אין כוח.
נומי, נומי קצת, אשמה,
תני מנוח.

2022

רק אוושה חרישית, רק מילה נצורה
נותרות בחלוף הַשָּׁאוֹן.
בין אִלְּמוּת לְאַלְמָוֶת הדרך קצרה,
גם אם נגד כיוון השעון.

ובחום מתלהם תחת עץ השדה -
צל קריר, ורוגע, ורך.
היודע שותק, האומר מתבדה,
והשמש עולה במזרח.

2023

באלם עד
טיפה חמה נופלת
כדיו שחור
בלובן של חלב.
כתמי ורדרד
בנגיעות של תכלת
קולע אור,
וצל את מסלוליו
טוֹוֶה על חול,
ובדממה לוהטת
נשמע קולך-
חרוך ומיוסר;
וּבְהוֹלְכוֹ
נותר הדהוד ורטט
נשמת כל חי
ורוח כל בשר.

2023

בִּשְׁמֵי עִנְבָּר
טִפּוֹת הִתְגּוֹשְׁשׁוּ
וְנִבְלְעוּ כָּלִיל בְּחוֹל כָּמֵהַּ.
מֵאַיִן בָּאתִי
וְאֵלָיו אָשׁוּב –
לֹא אֶשְׁתַּהֶה
וְלֹא אֶתְמַהֲמֵהַּ.
לֹא אֲחַכֶּה
שֶׁיִּרְטְטוּ הָרִים,
שֶׁאוֹר יִמּוֹג,
שֶׁתִּכָּבֶה גַּחֶלֶת.

יוֹרֶה הַגֶּשֶׁם
אֶלֶף כַּדּוּרִים
בַּאֲדָמָה סְדוּקָה וּמִתְפַּתֶּלֶת.

2022

אופק דל נפתח כמו פצע,
שעת שקיעה שותתת דם.
שמש ערב מתנפצת
באדוות החרדה;
ובעוד העיר אוחזת
בשאריות של אור,
החמה המפרכסת
מתגלגלת לאחור.

אל הקץ משב מלוח
עננים כנועים גורר.
ועלה נידף ברוח,
ונופל.

ומתעורר.

2021

בַּקָּרוֹן הַנּוֹסְעִים מְרֻוָּח וְקָרִיר כָּרָגִיל.
מְהִירָה, כָּךְ אָמְרוּ; וּבְכָל זֹאת תָּמִיד מִתְעַכֶּבֶת.
מִי הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁהֵסֵב מַבָּטוֹ וְהִתְחִיל
לְדַפְדֵּף בַּנּוֹפִים הַחוֹלְפִים בַּחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת?

מִי דָּאַג לְהַחְבִּיא בַּכִּיסִים פֵּרוּרִים שֶׁל הוּמוֹר,
מִי פָּרַשׂ מַנְגִּינוֹת, שְׁתִי וָעֵרֶב שֶׁל רֶטֶט וְרֹגַע?
אִם נִקְרָא לוֹ בְּשֵׁם – הוּא יָקִיץ, וְקִרְעֵי חֲלוֹמוֹ
(וַאֲנַחְנוּ הֲרֵי בְּתוֹכָם) יִתְפַּזְּרוּ וְיִמּוֹגוּ.

אָז נִשְׁמֹר עַל שְׁנָתוֹ עֲטוּפָה בְּסוֹדוֹת עֲלוּמִים,
בִּתְחִנָּה חֲנוּקָה, בִּשְׁתִיקָה שֶׁנִּמְשֶׁכֶת עֲדַיִן,
וְנִשְׁקַע בִּדְמָמָה עֲנֻגָּה, וְנִהְיֶה כְּחוֹלְמִים
אֵין מֵאָיִן.

2021

בַּחוּץ שׁוֹרְקוֹת רוּחוֹת פְּרָצִים. בְּחֶדֶר אַפְלוּלִי צְלָלִים שְׁחֹרִים מִתְרוֹצְצִים - אֶחָד מֵהֶם שֶׁלִּי. הוּא מְקַפֵּץ מִקִּיר לְקִיר, הוּא מִתְקָרֵב קָרוֹב: יָדִי אוֹחֶזֶת בָּאֲוִיר, נִקְמֶצֶת לְאֶגְרוֹף. נָכוֹן, נָכוֹן - זֶה רַק הַחֹם, זֶה שׁוּם דָּבָר, זֶה רַק חֲלוֹם וְתֶכֶף יַעֲבֹר. אֲבָל כָּל עוֹד זֶה לֹא פָּסַק - שֵׁב, תֵּן לִי יָד. אַחְזִיק חָזָק, וַאֲחַכֶּה לָאוֹר.

2021

מִלִּים עוֹטְפוֹת וִדּוּי פּוֹצֵעַ.
סוֹדוֹת סְפוּגִים בְּמוּעָקָה.
אַךְ הָעוֹלָם בִּקְצֵה קָצֵהוּ
עוֹד מְחַכֶּה, שָׁלֵם וְקַר.

וְיוֹם שׁוֹכֵךְ וּמִשְׁתַּכֵּחַ,
וּמִתְרוֹמֵם נַחְשׁוֹל דְּמָמָה
בֵּין אוֹר חוֹמֵק לְחוֹל שׁוֹקֵעַ,
בֵּין פְּעִימָה
לִפְעִימָה.

2021

צל אדם מהלך ללא הרף ביער עבות,
וכותונת פסים על כתפיו מגואלת בדם.
הוא מביט ברקיע: - לך יש עיניים טובות.
את אחיי אנוכי מבקש, הֲרָאִיתָ אותם?

הרקיע מחוויר: - כן, ראיתי. מוטב שאשכח,
אך אינני יכול להדוף את רוחות העבר.
העשן השחור הגדול את אַחֶיךָ לקח.
הוא לקח את כולם, ואני לא עשיתי דבר.

אך אתה שנותרת, נווד תמהוני ועיקש –
אתה חי, אתה חי, אתה חי, אתה חי, אתה חי!

...ומשיב לו ההד:
- את אחיי אנוכי מבקש.
את אחיי אנוכי מבקש,
את אחיי,
את אחיי.

2022

שוב רוח מכה,
בחבל, בשוט,
רודפת אחר צלליה.
השמש רוסקה,
ואלף שמשות
יוצאות בקריאות עליהום.

וכובד אין קץ
נכנע לצליפות,
נפרץ, ונשטף בגשם.
ושביל מבצבץ
מבין הטיפות,
ואופק אחר מחכה שם.

2021

נגמר היום. צללים השחירו.
תיקן חגג במזבלה.
אך עולמו – פחית של בירה -
במלוא כובדו חרב עליו.

הוא מתרוצץ ומתייפח
בידיעה שייספה.
וברקיע שט ירח.

כל כך אדיש.
כל כך יפה.

2021

לשכוח. לא לתת לגעת.
להתערסל בנפילה
כל כך רכה, כל כך רוגעת
אל נקודת ההתחלה.
להתעטף בתוך אדרת
גחליליות ופרפרים,
ולשחק פרה עיוורת
עם להקות זהרורים;
לשקול אותם על הידיים
אל מול העומק החשוך.

ואת אשר יכאב עדיין -
שלחשים יאלחשו.

2020

אור מהבהב, חלום שכוח,
מחוג איטי.
סובב סובב הולכת רוח
ליד ביתי.

היא נאנקת, ממלמלת
מילות כישוף,
ומתדפקת על הדלת,
ונָסָה שוב,

ועל הענפים פורטת,
ושרה שיר,
והעלים עונים ברטט
ורחשים,

ומניחה, ומתעייפת,
ובדממה
אט חשיכה אותי אופפת,
ונחמה.

2019