בלוג

מאוחר. אקח מברשת
ומעט משחה...
אל ביתנו כבר ניגשת
גברת חשיכה.

לבושה גלימה ממֶשִׁי
ושמלת פרחים
היא נכנסת, וחובשת
כובע טבחים.

קערת צללים מוהלת
בסודות כמוסים.
מוסיפה תרכיז של תכלת,
אור של פנסים,

רוח ים בשביל הריח,
חלומות טובים,
כוס דממה, פרוסת ירח,
קומץ כוכבים,

מערבבת, מערבלת,
ממליחה קלות,
עד שיירדם הילד
עם השאלות.

ובבוקר – איזה פלא!-
כשינוח קצת,
בחלון כבר יצפה לו
יום המחרת.

2020

עז עומדת לבדה,
עז שומרת על כבודה.
אף אחד אינו מעז
לדבר אל כבוד העז.
פוחדים, ולא בכדי,
שהעז תקרא לגדי:
הוא מפחיד והוא אלים,
הוא מושך בשרוולים,
הוא נוגח בלי בושה
בי במצח נחושה.
ואני שואל בצחוק:
"איך מעֵז יצא מתוק?"

- אמא, אמא, נחשי מה!
- לא יודעת... מה קרה?
- כשאני צועד קדימה,
זז החדר חזרה!

- אמא, אמא, תסתכלי מה!
- מה, לכלוך על הפנים?
- עננים שחורים החלימו
והפכו ללבנים!

- אמא, אמא, תשמעי מה!
- מה לשמוע, סוד אולי?
- ילדים בגן הסכימו
שכולם באים אליי!

בדרך לגן שביל קטן מתפתל,
וגם מחשבתי מתפתלת:
איך זה שאני נעליים נועל,
ואמא שלי – את הדלת?

היום חזרתי מהגן,
(היה בסדר, כיף)
ואז הבנתי: זה הזמן
שכבר ארגיש עייף.

אמרתי: "הנה הספה,
ספה יפה שלי!
אני הולך לישון טיפה,
ואל תפריעו לי."

נרדמתי, ובחלומי
נלחמתי בדרקון,
לפתע קול של רעמים
הרעיד את הוילון.

מיד פקחתי את עיניי,
מוכן לכל תרגיל,
והנה – אמא לפניי,
צוחקת, כרגיל,

וכך אומרת: "אוף, קטנטן,
הכל באשמתך!
הרי עשית בלאגן,
תראה בעצמך:

מטר, ברקים והצפה,
רק זה היה חסר...
חשבתי שתישן טיפה,
ולא מבול כזה!"

אמרתי: "אמאל'ה, חבל
כל כך להתרגש:
הלילה לא אישן בכלל -
מחר יהיה יבש!"

הנה, הנה בא הגל,
אך אני איני נבהל:

אם ידחוף אותי בגב,
אז פשוט אצלול תחתיו;

אם ירביץ לי בסנטר,
אז אחזיר לו עוד יותר;

אם יגע לי בשיער,
אז אני אתן לו כבר!

...
הנה, הנה בא הגל,
מתקרב אל העולל,
מצחקק, ומלטף
בכתף.

לילה. חושך. הר תלול.
מעליו פנס תלוי.
הוא מאיר חלון וקיר,
ומחוויר, מחוויר, מחוויר...
ועוזב, כולו חיוור,
כשמחליף אותו חבר.

בוקר. שחר. הר תלול.
מעליו פנס תלוי.
הוא מאיר את כל העיר,
הוא סוער והוא מסעיר.
משלח את קרניו
ממזרח למערב,
לצפון ולדרום,
עד אשר נגמר היום.
לבסוף מחליש אורו
וקורא לחברו.

מי יודע, לימים,
יפגשו החברים -
החיוור והכביר,
העדין והאדיר,
יתחבקו, ואז אורם
ימלא את העולם.

היה היה סימן כחול,
עגול וקצת עצוב,
שהתנחל על רגל שמאל
(שלי, אם זה חשוב)

ליווה אותי לכל מקום-
קרוב וגם רחוק,
ואז פתאום, ואז פתאום
הפך להיות ירוק.

איתו יצאתי מהגן,
טיילתי ברחוב,
אך כשבדקתי, הסימן
היה בכלל צהוב.

בבית רצתי למטבח,
ישבתי עם כולם,
והסימן שלי הלך,
הלך ונעלם.

אותו חיפשנו מאתמול,
ובדיוק עכשיו
קיבלתי שוב סימן כחול,
הפעם על האף.

אם הדלת נעולה,
ואני בבהלה
מתהלך הלוך-חזור,
מי יבוא ויעזור?

אם נתקע לי המחשב
בדיוק בשיא הכיף,
ואני כל כך מסכן,
מי יבוא ויתקן?

אם בסרט איש גדול
לי מסתיר כמעט הכל,
ואני ממש אומלל,
מי ירים אותי אל-על?

כשאני בבעייה,
מי מגיע כמו פיה?
אז למי אגיד תודה,
כשיחזור מעבודה?

חלה של שבת שקיבלתי בגן
הנחתי היום במרכז השולחן.
חלה של שבת עם חלב של שבת –
שילוב מיוחד!

לעסתי, זללתי, שיהקתי בקול,
הייתי חייב לסיים את הכל.
עייף ושבע הלכתי לישון:
מחר אקבל חביתה של ראשון!

בגן פגשתי את נדב
וקצת הלכתי אחריו:

הוא לחצר – וגם אני,
הוא למטבח – וגם אני,
הוא לשולחן – וגם אני,
הוא למפגש – וגם אני,

בסוף כבר התעייף נדב,
ובמיטה שלו נשכב,
עם הפרצוף קדימה.

כמעט הלכתי אחריו,
אבל נזכרתי שעכשיו
אני הולך עם אמא!

יום חדש התחיל מזמן,
שמש ברקיע.
ואני הולך לגן,
השעה הגיעה.

אל תרוצו אחרי,
גולות מצנצנת
מחכים לי חבריי,
בימבה וגננת.

ביי לדלי וליעה,
מגרפה, אל פחד!
ביי, פיג'מה: נתראה
אחרי מקלחת.

אל תגידו "זה לא פייר",
דוב, קיפוד ופוני.
ביי, תתנהגו יפה,
(למשל, כמוני)

בינתיים שבו בצד,
כאן על השטיח.
רק אגדל ביום אחד,
ואחזור. מבטיח.

אמא, התעוררתי כבר!
ונראה לי קצת מוזר
שמזה דקה וחצי
לא קיבלתי שום דבר:

לא פרוסה ולא ריבה,
לא כדור ולא בובה,
לא קינוח, לא בקבוק,
ואפילו לא חיבוק.

לא ליטוף, לא אף-אל-אף,
לא שק קמח על הגב,
לא סיפור על פו הדוב...

קומי, אמא! בוקר טוב!