האנדנדינו הזה לא פייר! בוואדי נוצץ הדשא. טוב, תתחבאו כבר, אני סופר: שישים, חמישים ותשע... מחר כבר חופש: ארוץ בחול, אלמד עמידת ידיים. כשייגמר כבר אהיה גדול, בוגר. ארבעים ושתיים... הבאתי לה את ליבי בתיק. היא טרם ענתה. חושבת. אל תחכו לי, אני אספיק, אגיע. שלושים ושבע... עשרים ושמונה... חייב לרוץ: איסוף, מקלחות, ציחצוח. הכל בסדר, זה לא תירוץ, אני אתקשר, בטוח. חמש עשרה... מצטמק זמני, ויד הגורל טבועה בו. אמי איננה, ואילו בני גבוה יותר מאבא. פתאום הבחנתי לרגע קט בילד על קצה הוואדי. אני צריך עוד דקה. אחת. אה, הנה אתם. מצאתי. 2020